קאלי, זחל חג המולד
היה היה, במקום שנקרא בית לחם, זחל שנקרא קאלי. הוא היה זחל טוב שניסה בכל כוחו להתרחק מצרות. עם זאת, זה היה לו קשה כי לעיתים קרובות הוא עשה בחירות רעות.
יום אחד, בזמן שחיפש קצת אוכל, הזחל הצעיר החליט לטפס לפסגה של גבעה. כשהוא הגיע לפסגה, הוא שם לב שיש שם מערה גדולה שמוקפת בהמון סלעים. קאלי אהב לחקור. הוא לא היה בטוח אם זה רעיון טוב לטפס לתוך מערה חשוכה, אך החליט להיכנס בכל זאת.
כשהוא היה בתוך המערה, קאלי התחיל להרגיש קור ובדידות. הוא נלחץ משום שהוא מעולם לא היה במקום כל כך חשוך ובודד בעבר. במהרה, הוא החליט להסתובב ולחזור אל מחוץ למערה. לרוע המזל, הזחל הצעיר נפל מכמה סלעים ולא יכל להיזכר בדרך החוצה. הוא הסתובב שמאלה או ימינה? קאלי לא ידע
אחרי שהיה אבוד במערה לפרק זמן שהרגיש ארוך מאוד, קאלי חשב שהוא לעולם לא יוכל לצאת החוצה. הוא היה אבוד בחשכה ואמר לעצמו, "הלוואי שלא הייתי נכנס למערה המפחידה הזאת". קאלי פחד כי הוא לא ידע מה לעשות.
קאלי עמד לאבד תקווה כי הוא חשב שאיש לא ימצא אותו לעולם. באותו רגע, הוא שמע קולות של חמורים, פרות וכבשים. הקולות האלה שימחו אותו כי הוא כבר לא הרגיש בודד.
זה היה לילה חורפי קר וסוער בבית לחם, כך שרועי הצאן החליטו להביא את החיות לתוך המערה לשנת הלילה. ברגע שהאנשים נכנסו עם הנרות שלהם, קאלי יכול היה לראות שהמערה היתה גדולה מאוד. בחלל הגדול, האנשים פרשו ערמות של חציר עבור החיות לישון עליהן. כמו שאר החיות, גם הזחל היה עייף אחרי היום הארוך. במהרה כולם ישנו שינה עמוקה.
בבוקר, רועי הצאן העירו את החיות ובמהירות עזבו את המערה. עד שקאלי התעורר, הם כבר לא היו שם. החיות ורועי הצאן עזבו מוקדם כדי להנות מחומה של שמש הבוקר. "מה אעשה עכשיו?" אמר קאלי. הוא הרגיש שהוא עומד לבלות את שארית חייו אבוד במקום הזה.
תוך זמן קצר, האנשים חזרו למערה כדי לגונן על החיות שלהם מהלילה החורפי. קאלי הרגיש טוב יותר משום שהיו איתו אחרים במערה, אבל הוא בכה כשידע שהוא לעולם לא יוכל לעזוב מערה כה גדולה. אפילו אם החיות עדיין היו פה, רגליו קצרות מידי בכדי לעקוב אחרי האנשים והחיות אל מחוץ לחשיכה הזאת.
בדיוק כשהחל לרחם על עצמו, משהו שונה קרה. איש בשם יוסף נכנס למערה. הוא החל להכין מצע של חציר, אבל לא בשביל חיה. המצע היה עבור אישתו, מארי, שהייתה צריכה לשכב כדי ללדת את התינוק שלה.
הזל המשיך להסתכל בעניין רב בזמן שמארי אחזה את התינוק שזה עתה נולד וקראה לו ישוע. הילד היה מלא אור ואהבה. כשקאלי הסתכל על ישוע, הוא לא היה בודד או מפוחד כמו מקודם.
באותו לילה, רועי צאן אחרים נכנסו למערה והחלו לשיר שירים לישוע התינוק. המערה שהייתה חשוכה, הייתה מלאה עכשיו באור שגרם לכולם להרגיש שלווים ומאושרים. תוך זמן קצר, שלושה חכמים, שעקבו אחר כוכב בוהק, הגיעו כדי להציע את מתנות חג המולד שלהם לישוע התינוק. הוא הציעו לו זהב, לבונה ומור.
קאלי התמלא בפליאה ויראת כבוד לתינוק הזה שהביא כל כך הרבה שמחה לכל מי שבא לפגוש אותו. למרות זאת, הוא היה עצוב על כך שלא הייתה לו מתנה להעניק לישוע התינוק. הוא חשב, "אני בסך הכל זחל בודד שהלך לאיבוד בתוך המערה הזאת, איזו מתנה אני יכול לתת לתינוק הזה שנתן לנו מאורו?" הוא חשב וחשב וחשב עוד קצת.
"אני יודע!" אמר קאלי. הוא היה נרגש מהמתנה שייתן לישוע. הוא החליט לעטוף את עצמו כמתנה לחג המולד. הוא הכין בקפידה גולם ועטף את עצמו בתוך החבילה. בכל אותו זמן, קאלי רק חשב על כך שהוא רוצה לתת את המתנה שלו לישוע.
אחרי זמן קצר, קאלי יצא מהגולם. אז הוא גילה את הנס של חג המולד. הוא כבר לא היה זחל בודד שכלוא בתוך מערה. הוא היה בריאה חדשה, פרפר עם זוג כנפיים נפלאות בצורת לב.
כשקאלי עף אל מחוץ לחשכה אל האור, היה לו חיוך על הפנים. הוא ידע שהוא בחר את הבחירה הנכונה ושישוע היה מרוצה מהמתנה שלו. בכל פעם שאנחנו רואים פרפר שעף באוויר, ניזכר לתת את ליבנו לישוע.
סוף.